מתוך דברים שכתבתי לפני שנה. האם עדיין אוכַל לראות בהם משהו מדמות עתידֵנוּ.
אני כותבת לךָ כמה מִלִּים שלי ושל אחרים, מתערבבוֹת וכמעט מערבבוֹת את הזמנים. בתחילה על הצילום הזה של ציוּר ציניוֹת מימי ילדוּתי, ימי ילדוּתנוּ, כי אני כמעט רואה בו את ימֵי הילדוּת שאִמא ואבא יָצרו בשבילנו, ואני נזכרת ברישוּם העורב שרשמתָּ אַתָּה, ואני חושבת על רושֶם הציוּר והרישוּם האלה על חיינו.
כשדמותו של אדריאנוס בסִפרוּת מתארת את עברֵנוּ [״כי שבנו וכבשנו את גל החורבות הזה שקראתיו אליה קפיטולינה ואשר היהודים הוסיפו לכנותו ירושלים..., ״...אולם לא יכולנו למנוע מן העם הזה לומר לנו לא״] כאילו בלי עתידנוּ, היא בכל זאת מראה לנו משהו מעתידנוּ, אולי גם עולמות נחרבים ונִבנים של סבא וסבתא שלנו שבאו הנה, ושלנו. כשאני כותבת לךָ אני חושבת גם על התקווֹת שלהם ושלנו.
כשאני חוזרת וקוראת בדברים שסבא כתב על חייה של סבתא אני חוזרת גם אל מִלים שכתבה י׳, ״צ׳ עם ילדיה הקטנים יוצאת אחרי יוסף לצרפת – האניָה התרחקה ואין רואים אותם. פנינו לחזור, הלב עדיין רוגש, עוד מבט אחד. מה יהיה כשהיא תחזור? שאלה לפתע רבקה...דומֶה, כל אופיָהּ של רבקה נתמצָה בתוכו״. י׳ כתבה על הדאגה של סבתא שלנו. כאילו כתבה על הדאגה שתלווה אותנו תמיד.
ולבסוף, על הגַן שבו ״אֵלֶּה פִּרְיָם לא יִבּוֹל לעולם, לא יחדל מלפרוח – חורף וקיץ, כל השנה...״ [ה״אודיסיאה״], כאילו אין בו צורֶך בהִשתנוּת בתוך הזמן, אבל הגַן הזה הוא רק מתנַת אֵלים זעירה בתוך הִשתנוּת הדברים בחזרַת אודיסיאוּס, בתוך הזמן.
[המלים מהאודיסיאה בתרגום אברהם ארואטי]
