יום שישי, 1 במרץ 2024

הידוּר והִתרפטוּת [2]

 


הידוּר והִתרפטוּת [2] 

...כשחזרתי להרהר בדברים שאֶמה קרַסְנֶר כתבה על כישלונות השירה שלה דימיתי שהיא ראתה את הִתגלוּת הכישלונות כמעט כמו שאדם וחוָה ראו את הִתגלוּת העירוֹם והבושה. אֶמה קרסנר חשבה שהשירה יכולה ליצור פגמים מזעזעים שעומקם כעומקוֹ של הגוּף, חשבתי, ונזכרתי ששרה כתבה כמה קשה היה לצְפות שאֶמה קרסנר תחלֶה כל-כך וכמה קשה היה להכיר את כולה, ותיארתי לי שהיה קשה גם לראות בה את הרגשַת הפגמים המתחזקת כשעומק הגוף ופרטיוּת השירה התאחדו במחשבתהּ. 

שרה עדיין היתה רחוקה מן הראִייה המזעזעת של הפגמים ואמרה שאפשר לתאר שאֶמה קרסנר נהייתה מאוכזבת ממה שכתבה רק כשנהיתה חלשה כל כך, ושאולי דמדומֵי הידיעה הם שהחרידו אותה יותר מכל דבר אחר. בכל זאת, חשבתי שאֶמה קרסנר, שבמראהָ הצטרפו מין הידוּר והִתרפטוּת, צירפה במחשבותיה את הִתעלויוֹת יופיים של הגוּף והשירה ואת הִתגלוּת הבּוּשָה. 

תיארתי לי שהִצטרפוּת ההִתעלויוֹת והבוּשה, כמו הצטרפוּת ההידוּר וההִתרפטוּת, היתה כמין חוק ידוע לה היטב כל כך, כאילו נוצר עִמה.  

 

[בְּשיחה עם ישראל על הבושה שאלנו מדוע מנע אלֹהים מאדם ומחוָה את ידיעת הבושה, כשאסר על האכילה מעץ הדעת. האם כדי שלא יראו את הפגם שבעומקם, והאם ראייתם את העירוֹם שלהם היא באופן מסוים גם ראיית העירוֹם של אלֹהים. ושאלנו מדוע לא מנע אלֹהים מאדם ומחוָה את ידיעת המוות, והרי כבר נכרכו הבושה והמוות זה בזה כשאסר על האכילה מעץ הדעת (כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת).]

 

 

 

יום רביעי, 28 בפברואר 2024

"אמצע אין להשיג בשום מקום"[ 2]

 

אין להשיג את אמצע הסיפור הקצר, חשבתי, כי הוא מִתקשֶה כל כך להיות בעת ובעונה אחת קצר מאד ובעל עלילה, וכמעט תמיד עלולים לצוץ בו סְפִיחֵי עלילה מיותרים שיפריעו את היותו קצר, וכמעט תמיד הוא עלול להאמין שהם נחוצים לאשליית התנועה בזמן שלו, אף על פי שהיא לא זקוקה להם, והגרוע מכל הוא שהאמצע עלול להאמין שבעזרתם יוכל לנוע אל התפתחותו שלו אף על פי שינוע אִתם אל הפרעה בתכליתו. 

 

הסיפור "הגולם" של דונאלד בארתלמי נזהר כל כך מן העלילה ומספיחֵי עלילה, אבל מזכיר לנו את העלילות של הסִפרוּת בקטע הסיפור שכתב אדגר [בנוסח הנובלות של היינריך פון קלייסט]. הזכרַת העלילות מציגה בתוך הסיפור של בארתלמי מין בבואה של עלילה, של הדבר שהסיפור הקצר של בארתלמי מכיר אבל אינו רוצה להזדקק לו, וכך, כשהעלילה היא  בבואה, יכול הסיפור להציג את הצורך המסוים שלו בעלילה ואת ההתנגדוּת לה בעת ובעונה אחת.  

[והופעת בבואת העלילה נהיית מצחיקה ועצובה, אירונית ונוגעת ללב, כשהיא מצליחה להיות רצויה ולא רצויה באותה המידה, וכשהסיפור מצליח להיזהר כל כך מדברים מיותרים.] 

 

״...אין לי עוד כותרת, אמר אדגר, בסדר, הנה ההתחלה. הוא התחיל לקרוא בקול רם. בעיר א-, בפלך י-, חיתה גבירה, מאדאם א- שמה, אשת אותו ברון א- אשר נמנה עם אנשי פרידריך השני מלך פרוסיה הצעיר. שמו של הברון, אדם בעל כישרונות בלתי מצויים, נרשם בדברי הימים בעיקר בשל משגהו התמוה והזכור לדיראון בקרב קולין...והנה אירע, שהטירה אשר בה חסתה מאדאם א- שכנה לא הרחק משדה הקרב...״ ["הגולם", דונאלד בארתלמי, תרגם משה רון] 

 

יום שבת, 3 בפברואר 2024

יום רביעי דימיתי שאִמהּ של רומי

 

יום רביעי

דימיתי שאִמהּ של רומי רצה בכל עַזה לבקש את בִּתָּהּ. כדי לא לבקש את מותהּ שלהּ.

 

יום חמישי 

הרופאה טִלפנה הבוקר. היא נחמדה כל כך עד שהיא כמעט מנחמת אותי. 

דיברתי קצת עם י׳ על מחלה ועל טומאה בה. נזקקתי לעניין הכֹהן הרואֶה את הנֶגַע והרואֶה את הטומאה אף על פי שהִרגשתי אותה. 

 

והכריזנטמות על המרפסת, בְּנוֹת משפחוֹת-צמחים ארוכות בזמן, בְּנוֹת תכונות ארוכות בזמן, נִלמדות תכונותיהן בתוך הזמן, מתוארות תכונותיהן בהוראוֹת הציוּר הסיני הישָנוֹת, החמוּרוֹת, הוראות הידיעה הגמורה. 

וכאילו בלי ידיעַת המלחמות. 

 

[התמונה מתוך The Mustard Seed Garden ]

 

 


                                             

מתוך ״גן זרעי החרדל״

יום ראשון, 28 בינואר 2024

שבת. ינואר מחשבות על המלה ״מָדוֹן״

 


 שבת. מלחמה 

היום מחשבות על המלה ״מָדוֹן״ [שהיא משורש דון], מחשבוֹת-מתנַת-העִברית הרואָה במָדוֹן ובדין את שורש המשמעוּת הקדומה האחת. כך היא רואה במָדוֹן גם משהו ממשמעוּת הדִּין. 

 

*

 

ומחשבות על נקמה. היא בקשַת הצדק הגדולה, אני חושבת, היא בקשַת צדק נמצא בעולם לא תלוי בְּמקום בִמדינה בחוק בבית-דין. והיא רעיון נמצא בעולם הגדול, כמעט במרומֵי-ארץ. שם נשמרת חשיבותהּ. 

 

*

צִבעונים מארץ אחרת בכד החרס. אני חושבת בגללם על ציוּרֵי הדומם עם פרחים ההולנדים, שהם תמיד בארץ האמנוּת. אני מדמה לי שהיא גם ארצי.  

 




                                             


יום שבת, 20 בינואר 2024

יום ראשון ינואר מלחמה


 

 

ינואר

לרגע חשבתי שהצעקות על גבול עזה יחזירו את החטופים [הקרובים כל כך]. היה נדמה לי שהצעקות רוֹמִי רוֹמִי שהן דרך הטבע של אִמהּ של רוֹמי להזעיק את בִּתָּהּ אליה החרידוּ את הגבול ואת המשכה של הארץ השומעת את הזעקות.  

בימֵי האסון מחשבות-פתאֹם על סַיְפָנִי-התבוּאה העדינים שנעלמו מחלקַת השֹדה, אבל הרי אפשר להשיבם, הרי אפשר להשיב להם את חלקַת השֹדה הישָנה. 

*

בית-החולים מוזר קצת, בלי גינוֹת, בלי דבר נאה, אבל העובדים בו חביבים כל כך. בבית אחרי-כן מול הגינה אני חושבת על אורֶך הרוח בו הם נושאים את ידיעת מינֵי המחלוֹת. 

יום שבת, 13 בינואר 2024

ינואר 2024 שבת במלחמה

 



שבת במלחמה

 

הבוקר, בגינת החורף, ובמחשבותַי על בְּרֵאשִית, נדמה לי שאני יודעת מהם השמַיִם והארץ. הרי אצטרך להיפרד מהם, אני חושבת, ואני מִתמלאה בצער הפרידה ובצער אי-הידיעה.

 

 

 

*

 

הטֶבַח והתועבוֹת בשבת באוקטובר, כשהם לא נתפשֹים לגמרי בדַעתי הם גם מין הֱיוֹת ידוע, כתשוּבַת הֱיוֹת ישָן, מכיר את תשובת הדברים הדומים בתוך הזמן, ואני מכירה אותה ואת צַעַר העם שלי הגדֵל והולך. 

 

*

 

בינתיים בגינת החורף הנרקיסים וצמחי הבר הקטנים בדשא, ובבית זר נוּריוֹת קטנות, וזיכרוֹן שֹדֵה-המון-גּוֹנֵי-הנוּריוֹת. 

 

 

*

אני מתכתבת בלילות עם בִּתִּי על גַּנִּים, על סִפרוּת, על היומן של קפטן קוּק, על ציוּר, על רישוּם ועל רושֶם, ובעצם אני כותבת לה על אהבתי אליה בתוך כל אלה. 

 

יום שבת, 23 בדצמבר 2023

ביחס למצב הרעוע והרע שבזמן [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 


בימֵי רָעָה אנחנו חוזרים אל קֹהלת, ואנחנו מדברים על וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה, ואנחנו שואלים למה אתה צריך לזכור את הבורא [בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ, והרי גם אלֹהים ברבים] ולמה בימֵי בחורותיך, ואיך אפשר לזכור את הבורא שלך, והרי זה לזכור את אלֹהים גם בזמן הבריאה של העולם. וישראל אומר יש סכנה שבימי בחורותיך תשכח את הבורא שנמצא גם בהם ולא רק בימי הרעה שיבואו. 

ואנחנו מדברים על וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ. והשָנִים שיגיעו הן בימֵי הרָעָה, אנחנו חושבים, ותֹּאמַ֔ר עומד מול חלל, אומר ישראל, והאדם מועמד כאן להחליט איפה הוא נמצא ביחס לזמן, למצב הרעוע והרע שבזמן. 

ו״בהם״ הוא בימֵי הרָעָה, שהם חשובים כאן יותר מן השָנִים, הם הדבר האיום החזק. ומה אם לא תאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תחיה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תאמר ויהיה לך חפץ בימי הרעה, אומר ישראל. 

 

 

 

קהלת פרק יב 

וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג)